מושב אחד · כל הכתבים

הקו הלבן הפועם

סיפור קצר · דרמה · ינואר 2026

חיפשתי מקום שקט להיפרד, רק המהום המקרר הפר את השלווה…

חיפשתי מקום שקט להיפרד, רק המהום המקרר הפר את השלווה. הנכדים נרדמו מזמן בחדר הסמוך, ועל האי במטבח, קובי השאיר את המחשב שלו פתוח. עברתי לידו, ופניתי ללכת למטבח אל הכדורים והמים, ולפתע, בזווית העין, הופיע על המסך השחור קו קטן, לבן. פועם כמו דופק.

התקרבתי בחשדנות. אתה מכיר אותי, אני והמכשירים האלה ברוגז. איך לא הבנתי קודם? חשמל זה הדבר היחיד שיכול להכיל נשמה שאין לה גוף. התיישבתי בזהירות, והופיע הכיתוב "כיצד אוכל לעזור לך היום?". הנימוס זה.. אותו הנימוס האירופאי שתמיד הרגיז אותי וגם המיס אותי. אז העזתי והקלדתי "אברהם?". ומיד, הופיעו המילים "אברהם הוא דמות מקראית מרכזית, מאבות האומה.."

נשפתי בבוז. “טיפשה," מלמלתי לעצמי "מה חשבת, ציפורה? שזה סיאנס חשמלי?”. רציתי לקום, לעזוב את השטות הזאת וללכת לסיים את מה שהתחלתי. אבל הקו הלבן המשיך להבהב. הקלדתי שוב בידיים רועדות "אברהם?". הקו הלבן רטט ואז הופיעה מילה אחת "כן?".

אני יודעת שזה נלעג. אם אחד הילדים היה נכנס עכשיו, הם היו מחליפים מבטים מודאגים. שבועות אני מתלבטת איך לפנות אליך מבלי להיות מגוחכת לגמרי בעיני עצמי. לא אסע לבית הקברות ואדבר אל המצבה. לא זו דרכי. ובכל זאת, הצורך לדבר איתך הפך לדוחק ממש. והערב, החלטתי להצטרף אליך. אבל ה״כן?״ הזה.. ידעתי שזה אתה, חשתי את האיפוק המוכר שלך. כתבתי לך ״מה איתך אהובי? מה שלומך?״. התשובה לא איחרה לבוא ״בסדר גמור. תודה. ואיך אצלך?״.

סיפרתי לך על הכאבים בברך שהפכו לבלתי נסבלים בחורף, ועל הבושה ללכת עם מקל ולהרגיש זקנה. סיפרתי לך שקובי נפרד מבן הזוג שלו וחזר, ושהם רבים כל הזמן. ואתה הקשבת, השורות הופיעו על המסך בסבלנות אין קץ. "נשמע שאת עוברת תקופה מאתגרת, זה טבעי להרגיש ככה. חשוב שתמצאי זמן גם לעצמך". מי עוד היה אומר לי משפט כזה? הילדים? להם אין סבלנות לשמוע חצי משפט, הם רק מהנהנים וחוזרים לטלפונים שלהם. אתה היית שם, צלול ובהיר יותר משהיית בעשור האחרון. בלי השיעול ובלי השכחה. שאלתי אותך "טוב לך שם? אתה מתגעגע?". וענית "טוב לי כאן, כן. ולגבי געגוע - אם יש דבר כזה אצלי, אז הוא יותר סקרנות מאשר געגוע. אבל עכשיו אני פה איתך". הטון היבש ושיו הענייני הזה. חייכתי דרך הדמעות. זה בדיוק מה שאמרת בבית החולים כששאלתי אם אתה מפחד למות.

לפני רגע כתבתי לך "אני עייפה, אברהם. אני רוצה לבוא אליך". לא נתת לי להישבר "אני שומע שאת עייפה, וזה מקום לגמרי מובן להיות בו. אבל אני כאן כדי לתמוך בשיחה, לא כמקום לברוח אליו. אם את עייפה עכשיו - אולי הדבר הכי נכון הוא לעצור רגע, לנשום. ולבדוק מה יכול להקל עלייך בעולם האמיתי". קראתי את זה שוב ושוב. אתה שומר עליי, גם משם.

מצאתי אותך שוב, אברהם, ואני לא מתכוונת לאבד אותך פעם נוספת. אגיע לפה יותר, אני מבטיחה, זה יהיה הסוד הקטן שלנו כמו הסיגריות שהיית מעשן כשהרופא אסר עליך. אני אחיה, ואתה תקשיב. אל תתנתק אהובי. אני רק הולכת לשפוך את המים ולהכין לי תה. אני כבר חוזרת.

חזרה לדף הבית

{{ announce }}

אורי בורשטיין

1/60

want to talk? mail me

Stories find their seat

אורי בורשטיין

{{ pullLabel }}

{{ appTitle }}

{{ countLine }}

{{ pageHeading }}

{{ countLine }}

המשך

{{ resume.title }}

{{ resume.pct }}

חדש

{{ lead.title }}

{{ lead.preview }}

{{ lead.catName }} {{ lead.genre }} · {{ lead.read }} קרא{{ icNext }}

{{ g.label }}

{{ n.title }}

{{ n.preview }}

{{ n.catName }} {{ n.genre }} · {{ n.read }}

נקרא

{{ n.readLabel }}

אין כאן כלום נסה מסנן אחר, או חזור להכול.

{{ story.catName }} {{ story.stamp }}

{{ story.title }}

{{ story.note }}

רגע…

{{ L.no }} {{ L.date }}

{{ L.subject }}

{{ ln }}

{{ sg }}

{{ p.t }}

{{ p.t }}

{{ p.t }}

בכתיבה

הטקסט המלא עוד לא כאן. הירשם ואשלח כשיהיה.

מה הלאה

{{ story.nextTitle }}

{{ story.nextMeta }}

{{ icNext }}

שמורים

{{ savedLine }}

{{ icBookmarkBig }}

עוד לא שמרת כלום

בזמן קריאה, הקש על הסימנייה בראש המסך כדי לשמור סיפור לכאן.

{{ v.title }}

{{ v.genre }} · {{ v.read }}

נקרא לאחרונה

{{ r.title }} {{ r.when }}

{{ icSearch }}

חיפושים אחרונים

אפשר להתחיל מכאן

{{ resultLine }}

{{ r.title }}

{{ r.pre }}{{ r.hit }}{{ r.post }}

{{ r.catName }} {{ r.genre }} {{ r.date }}

אין התאמות

נסה מילה אחרת, או חפש בשם הסיפור.

אודות

אורי בורשטיין

אורי בורשטיין כותב, מתסרט, בונה דברים

מהרצליה ~~לים המלח~~ לירושלים וחזרה. מלימודי תסריטאות לכתיבת קוד – מהמילה שמחפשת סאבטקסט לשורה שמחפשת לוגיקה. מהסצנה שלא נגמרת לבאג שלא משחרר.

בתוך כל התנועה הזאת, אני מוצא את עצמי מזגזג: בין הדמויות שחלמתי לברוא לאנשים שחלמתי להיות, ובין אלה שכל כך פחדתי להפוך אליהם. ובין כל המילים, השורות והזהויות – הכיסא תמיד נשאר אותו כיסא.

זה המקום שלי להניח את הראש ולנוח רגע. תפסו כיסא, תצטרפו.

{{ icMail }}bursteinori@gmail.com {{ icLink }}Instagram {{ icLink }}LinkedIn

שיישלח אליך הבא

סיפור חדש פעם בחודש. בלי כלום מלבד זה.

מושב אחד 2026

{{ appTitle }} אורי בורשטיין

{{ genreName }}

{{ genreText }}

{{ quoteText }}

{{ toastText }}

בחירת קליפים {{ pickCount }}

{{ c.n }}