מושב אחד · כל הכתבים

השמיים כרגע כחולים

סיפור קצר · דרמה קאמרית · אוגוסט 2024

נדמה לו שהוא יודע בדיוק מה היא חושבת, ולכן לא טורח לשאול.

נדמה לו שהוא יודע בדיוק מה היא חושבת, ולכן לא טורח לשאול. היא בטח כבר מתחרטת על הספונטניות המזויפת הזו, על ההחלטה לשכב על הדשא כמו ילדה קטנה שלא חשבה על ההשלכות. הוא יכול ממש לשמוע את גלגלי השיניים בראש שלה מחשבים את הנזק. הכתמים על הבגדים, הלכלוך שנכנס לציפורניים, ובעיקר השיער. היום היא תצטרך לחפוף זמן רב מהרגיל ולהיאבק בקשרים. היא בת שלושים וארבע, מה הקטע?

ונדמה לה שהיא יודעת בדיוק מה הוא אומר, ולכן היא לא טורחת להקשיב. המילים שלו הופכות לרעש רקע מונוטוני, כמו זמזום של מנורת פלורסנט. כל מחשבה שעולה בראשו נפלטת מיד מפיו, זרם תודעה לא מסונן של ילד קטן שחייב לשתף את העולם בקיומו. הוא לא יסתפק באמירה, הוא יקדח ויוסיף שאלות הבהרה, רק כדי לוודא שהיא איתו. היא לא. השמיים אפורים. ענן גדול וכבד בצורת היפופוטם חולף מעליהם, מטיל צל קריר.

נדמה לו שהיא מתה להציץ בנייד, שהאצבעות שלה ממש מגרדות בתוך הכיס. היא בטח תוהה איזו התראה קפצה בזמן שהם בוהים בעננים. מה כבר יכול להיות דחוף כל כך שאי אפשר לחכות? המחשבה הזו מנקרת בו, אולי יש מישהו שהיא מסתירה?

ונדמה לה שהוא שוב מתלונן. מדבר על הכאב הטורדני בצוואר, על נמלים דמיוניות או על זה שהוא חייב להשתין. אבל היא לא באמת בהאזנה. היא מתרגלת את אומנות ההנהון האוטומטי, ממלמלת "אממ" ברגעים אקראיים, ולעיתים משחררת גיחוך קטן בתקווה שפגעה בתזמון הנכון. הזיוף הזה מגעיל אותה, מתי היא הפכה להיות כל כך דומה לאמא שלה? השמש מבצבצת והשמיים נצבעים כתומים.

נדמה לו שהיא עומדת לכעוס עליו. על זה שהוא לא שותק, שהוא לא מסוגל פשוט להיות רגע בתוך הרגע. הוא מבין שאין הבדל אמיתי בין מחשבות שנאמרות בקול לבין אלו שנאמרות בפנים, ולכן מחליט לשתוק ולנסות לחקות אותה. להביט בעננים ולחפש צורות. אבל רק לכמה שניות, בסדר? היד שלו נשמטת ונוגעת בטעות בגב כף ידה והיא באינסטינקט מיידי נרתעת. בחסות השתיקה שכפה על עצמו, הידיים זוחלות חזרה, מהססות, עד שהן מוצאות זו את זו שוב. הפעם הן לא זזות. זרת נוגעת בזרת.

ונדמה לה שהוא שוב מנתח את השקיעה, מדבר על כמה שהיא יפה בצורה בלתי נסבלת. הוא מעולם לא ידע פשוט להנות משקיעות. מאז שהיה נער טען בלהט שככל שהשקיעה יפה וצבעונית יותר, כך זיהום האוויר חמור יותר. אפילו ברגע הזה, מול היופי הכתום הזה, הוא מצליח למצוא את השליליות. השמש שוקעת. השמיים, בגווני כחול עמוק וסגול, נחתכים על ידי מטוס שחולף הרחק מעל, משאיר שובל לבן.

הוא שוכב לידה, ובטוח שהיא חושבת על הטיסה לפריז. זו שבוטלה ברגע האחרון בגלל העבודה שלו. הוא לא יצליח להגיד לה שהוא זוכר את פריז, שהוא זוכר את ההבטחה. למרות שמעולם לא היו שם, הוא יודע שהם היו הולכים הרבה ברגל, שותקים בבתי קפה, ושאולי זה היה עושה להם טוב. אבל הוא למד שברגעים כאלה עדיף לא להציף שום דבר. כל דבר חדש נהיה סיפור, כל סיפור נהיה הסבר, וכל הסבר נהיה מתיש. אז הוא מעדיף לדבר על משהו אחר.

ונדמה לה שהוא מדבר על המטוס. בטח מסביר שסטייה של אחוז אחד בכיוון תסיט אותו ממסלולו במאתיים חמישים קילומטרים, או איזו עובדה מיותרת אחרת. חבל שאין לה חברה טובה לראות איתה שקיעה בשקט, מישהי שפשוט תהיה שם בלי חפירות על מספרים וזוויות. אבל אחת נהרגה בפיגוע, השנייה ילדה תאומים, השלישית עברה לצפון והתנתקה, והרביעית נעלמה מחייה בלי הסבר. היא לבד כאן, לידו.

השמש נעלמה והשמיים משחירים במהירות וחבל שהוא לא שאל אותה על מה היא חושבת. היא נזכרה פתאום בילדות, איך הוריה הניפו אותה באוויר כשחצו כביש, מעבירים אותה מעל הקווים הלבנים. אבא שלה היה בוחן אותה, מצביע על חפצים ומבקש צבע מתאים. הרמזור? ירוק. האופנוע? אדום. החולצה? צהוב. השמיים? אני לא יודעת. השמיים כחולים, טיפשונת. נכון, נכון, תשאל שוב. השמיים? כחול! היא לא הבינה למה. הרי הם היו אפורים, או כתומים, או שחורים או בכל צבע אחר. היא בהתה בשמיים ולא הבינה למה אביה טוען שהם כחולים, עד שכמעט מעדה. מזל שהוריה החזיקו אותה. השאלה הזאת חזרה אליה עכשיו, מהדהדת, למה כולם בטוחים שהשמיים כחולים כשהם משתנים כל כך הרבה? חבל. זה בדיוק משהו שהיא יכלה לשתף אותו, מחשבה שהייתה יכולה לעניין אותו.

השמיים מתמלאים כוכבים קטנים וחבל שהיא רק עשתה את עצמה מקשיבה. אולי אם הייתה מקשיבה באמת, הייתה מבינה כמה הם דומים. הוא סיפר לה באותו רגע שכשהיה קטן הכין קובות מחול בים, ולפעמים אכל אותן כי אהב את הקראנצ'יות המלוחה בשיניים. הוא שאל את אביו למה הים כחול, והוא ענה בחוסר סבלנות שזו השתקפות השמיים. ואז שאל למה השמיים כחולים? ואביו גם לא באמת הקשיב, ענה שוב שזו ההשתקפות. הוא לא ויתר ושאל שוב, אבל בגלל הפה המלא חול אביו לא שמע. הוא ויתר.

פתאום, צפירה עמומה של רכב ממרחק פולחת את האוויר, קוטעת באחת את זרם המונולוגים הפנימיים שלהם. באותה שנייה בדיוק, כאילו הופעלו על ידי אותו מנגנון נסתר, שניהם לוקחים שאיפה עמוקה ופותחים את הפה. "תגידי..." הוא פולט בחצי קול. "אני..." היא מתחילה במקביל. הקולות שלהם מתנגשים לרגע באוויר הלח, ושניהם משתתקים מיד, נבוכים. הוא מחכה שהיא תמשיך, בטוח שעמדה לבקש שילכו הביתה. היא מחכה שיסיים, משוכנעת שהוא עומד לתת לה עוד הרצאה מיותרת. אבל מתחת להנחות האלו, הלב של שניהם מחסיר פעימה בתקווה סמויה שהשני פשוט ישאל "על מה את חושבת?". אף אחד מהם לא ממשיך את המשפט. המילים צוללות חזרה פנימה, כבדות מרוב כוונות שלא מומשו.

היא חושבת לעצמה שאולי אם יאמרו מספיק פעמים שהשמיים כתומים, כולם יאמינו לזה בסוף. הוא חושב בקול לעצמו שהצבע לא משנה, העיקר שיש על מה להסתכל למעלה כשלא יודעים על מה לדבר למטה. כל המחשבות, הזיכרונות, הפחדים פשוט חולפים, לא נכנסים בשום אוזן אז איך יצאו?

וכך הם מפספסים זה את זו ממרחק כל כך קטן. השמיים כבר לא משתנים, הלילה הגיע סופית. הם שוכבים שם על הדשא הלח, שני אנשים מבוגרים מספיק כדי לדעת שלא לכל שאלה יש הקשבה. ועדיין צעירים מספיק, כדי להצטער על שאלות שלא שאלו.

חזרה לדף הבית

{{ announce }}

אורי בורשטיין

1/60

want to talk? mail me

Stories find their seat

אורי בורשטיין

{{ pullLabel }}

{{ appTitle }}

{{ countLine }}

{{ pageHeading }}

{{ countLine }}

המשך

{{ resume.title }}

{{ resume.pct }}

חדש

{{ lead.title }}

{{ lead.preview }}

{{ lead.catName }} {{ lead.genre }} · {{ lead.read }} קרא{{ icNext }}

{{ g.label }}

{{ n.title }}

{{ n.preview }}

{{ n.catName }} {{ n.genre }} · {{ n.read }}

נקרא

{{ n.readLabel }}

אין כאן כלום נסה מסנן אחר, או חזור להכול.

{{ story.catName }} {{ story.stamp }}

{{ story.title }}

{{ story.note }}

רגע…

{{ L.no }} {{ L.date }}

{{ L.subject }}

{{ ln }}

{{ sg }}

{{ p.t }}

{{ p.t }}

{{ p.t }}

בכתיבה

הטקסט המלא עוד לא כאן. הירשם ואשלח כשיהיה.

מה הלאה

{{ story.nextTitle }}

{{ story.nextMeta }}

{{ icNext }}

שמורים

{{ savedLine }}

{{ icBookmarkBig }}

עוד לא שמרת כלום

בזמן קריאה, הקש על הסימנייה בראש המסך כדי לשמור סיפור לכאן.

{{ v.title }}

{{ v.genre }} · {{ v.read }}

נקרא לאחרונה

{{ r.title }} {{ r.when }}

{{ icSearch }}

חיפושים אחרונים

אפשר להתחיל מכאן

{{ resultLine }}

{{ r.title }}

{{ r.pre }}{{ r.hit }}{{ r.post }}

{{ r.catName }} {{ r.genre }} {{ r.date }}

אין התאמות

נסה מילה אחרת, או חפש בשם הסיפור.

אודות

אורי בורשטיין

אורי בורשטיין כותב, מתסרט, בונה דברים

מהרצליה ~~לים המלח~~ לירושלים וחזרה. מלימודי תסריטאות לכתיבת קוד – מהמילה שמחפשת סאבטקסט לשורה שמחפשת לוגיקה. מהסצנה שלא נגמרת לבאג שלא משחרר.

בתוך כל התנועה הזאת, אני מוצא את עצמי מזגזג: בין הדמויות שחלמתי לברוא לאנשים שחלמתי להיות, ובין אלה שכל כך פחדתי להפוך אליהם. ובין כל המילים, השורות והזהויות – הכיסא תמיד נשאר אותו כיסא.

זה המקום שלי להניח את הראש ולנוח רגע. תפסו כיסא, תצטרפו.

{{ icMail }}bursteinori@gmail.com {{ icLink }}Instagram {{ icLink }}LinkedIn

שיישלח אליך הבא

סיפור חדש פעם בחודש. בלי כלום מלבד זה.

מושב אחד 2026

{{ appTitle }} אורי בורשטיין

{{ genreName }}

{{ genreText }}

{{ quoteText }}

{{ toastText }}

בחירת קליפים {{ pickCount }}

{{ c.n }}